בשיעורו עסק הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל בשאלה קשה: מהו התיקון הנדרש מאדם שהיה שותף, אפילו בשוגג, למעשה שהביא לתוצאות חמורות? ומה דינו של אדם שלא עשה את המעשה בעצמו, אלא בחר בנציגים שעשו אותו?
את היסוד לתשובה פתח הרב מדיני התשובה והכפרה.
בחומש דברים, בפרשת ואתחנן (ד', ל'), אומרת התורה: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו". גם בפרשת ניצבים התורה עוסקת בנושא התשובה. ברוך ה' זכינו, וגם לאדם שחטא יש אפשרות לחזור בתשובה.
אלא שלא כל העבירות שוות, ולא על כל מעשה מספיק אותו תיקון.
במסכת יומא פ"ו מביאה הגמרא ארבעה חילוקי כפרה, והרמב"ם מביא להלכה ולמעשה (ספר המדע, הלכות תשובה פרק א' הלכה ו') שיש חילוקי כפרה.
כל עבירה היא לכלוך על הנשמה. ככל שהלכלוך גדול יותר – התשובה קשה יותר. בעל תשובה צריך לתקן את כל מה שלכלך. הוא צריך לנסות לטהר ולנקות את הנשמה שלו.
צריך הרבה עמל והרבה יגיעה כדי לכבס ולטהר את הנשמה. אדם צריך להיות זהיר – גם על הדברים שהם שוגג צריך תיקון.
גם מי שלא התכוון – צריך כפרה
כדי להסביר את היסוד הזה הביא הרב את דינו של ההורג בשגגה.
בחומש במדבר, בפרשת מסעי פרק ל"ה, מובא דינו של אדם שהרג נפש בשגגה. הוא לא התכוון להרוג, ואף על פי כן התורה מחייבת אותו בגלות. הוא צריך כפרה.
ומכאן עבר הרב להסכם אוסלו.
לדבריו:
"לכן, כל אלה שתמכו בהסכם אוסלו, על פי ההלכה, ע"פ הדין, הם חייבים תיקון. רצחו יותר מאלף איש!"
ואפילו אם נאמר שהתומכים בהסכם לא הבינו לאן הדברים יובילו, או שהטעו אותם, טען הרב שאין בכך כדי לבטל את הצורך בתיקון:
"גם אם תגיד שזה לא במזיד אלא בשוגג, שהטעו אותם, הרי הם עשו את הפשע הנורא הזה, 'ידיהם דמים מלאו', והם חייבים, בלי ספק, תיקון. אינני יודע מה התיקון. אני יודע מה התיקון של אדם שהרג בשוגג נפש אחת. אבל על הריגת כל כך הרבה נפשות, אינני יודע מה התיקון".
זו למעשה הנקודה המרכזית בדבריו: העובדה שאדם לא התכוון לתוצאה אינה אומרת שאין עליו חובה לתקן את מה שנעשה.
למה לא מספיק לומר "טעיתי"?
מכאן המשיך הגר"י יוסף לשאלה הבאה: אם אדם מבין בדיעבד שטעה – האם די בכך שיאמר שהוא חוזר בו?
לדברי הרב, לא.
"ולא מספיק לומר 'אני חוזר בי'. מהגמרא ומדברי הנביא שאמר 'ופקדתי בשבט פשעם' אתה רואה שלגבי הדברים החמורים לא מספיק לומר 'אני חוזר בתשובה'".
הרב הסביר זאת באמצעות ההבדל שבין עבירות שונות.
אם אדם ביטל מצוות עשה, כמו למשל אם אדם לא התפלל יום אחד, מיד כשהוא חוזר בתשובה – "ושב ורפא לו". לא זז משם עד שמוחלים לו.
אבל ההורג נפש בשגגה צריך, לפי דין תורה, גלות לעיר מקלט, גם אחרי יום הכיפורים, עד מות הכהן הגדול.
ומכאן שאל הרב:
"ואם על נפש אחת ככה, מסכנים – מה יעשו אותם שתמכו בהסכם אוסלו? מי שעשה את הדבר הזה, אינני מקנא בו".
ומה עם מי שרק הצביע למפלגה?
בשלב הזה מגיע הגר"י יוסף לנקודה נוספת – והיא אולי החריפה ביותר בשיעור.
מה דינו של אדם שלא היה חבר ממשלה, לא ישב סביב שולחן מקבלי ההחלטות ולא חתם בעצמו על הסכם – אבל בבחירות נתן את קולו למפלגה שהייתה שותפה למהלך?
הרב אמר:
"על מפלגות החילונים אין לי קושיות. בלאו הכי... ה' ירחם. אבל אני מדבר על מי שבחר במפלגה שהייתה שותפה לפשע הנורא של הסכם אוסלו. כל אדם שבחר במפלגה כזו, גם הוא קשור לפשע הזה. נמצא שאותו אדם צריך לתקן".
לשיטתו של הרב, האחריות אינה מסתיימת אצל הנציג שנבחר. גם הבוחר שנתן לו את כוחו נדרש לעשות חשבון נפש על התוצאות.
ובלשונו:
"שלוחו של אדם כמותו, ומי שבוחר במפלגה שמפקירה את ארץ ישראל לאויב עתיד לתת את הדין".
"הרי הרבנים פסקו לו?"
אך כאן מתעוררת שאלה נוספת: מה דינו של אדם שטוען שהוא כלל לא הכריע בעצמו, אלא שמע לרבנים שהורו לו כיצד לנהוג?
גם לשאלה הזאת התייחס הגר"י יוסף באמצעות המשנה במסכת הוריות.
במסכת הוריות המשנה מדברת על סוגי קורבנות. יש קורבן יחיד ויש קורבן ציבור. יש סוג קורבן שהציבור מביא כשהוא נכשל.
וכאן שאל הרב:
"למה, הרי הרבנים פסקו לו?"
והשיב:
"למרות שפסקו לו, התורה מחייבת קורבן".
כלומר, לפי המהלך שהציג הרב בשיעור, גם כאשר אדם הסתמך על הוראה שקיבל, עדיין יכולה להיות מציאות שבה הוא זקוק לכפרה על המעשה שנעשה.
היום, לצערנו, אין קורבנות – אבל צריך תיקון.
אז מהו התיקון?
דווקא בנקודה הזאת הקפיד הגר"י יוסף שלא לקבוע דבר שלא ידע.
הוא לא הציע סדר תעניות, לא קבע מעשה מסוים ולא אמר מה בדיוק נדרש ממי שתמך במהלך. להפך, הוא אמר במפורש:
"אינני יודע מה התיקון".
אבל על עצם הצורך בתיקון הוא עמד בתוקף.
מבואר בהלכות תשובה לרמב"ם, שאם חלילה לא יעשה האדם שום תיקון – "נכונו ללצים שפטים".
ה' ירחם.
הרב אריאל לוי
חברון
