רבבות בני אדם נדחסים בחום הלוהט של בגדאד, חסרי נשימה אך מרותקים, יושבים על גגות הבתים רק כדי לקלוט הברה אחת. מחבר עלום מהמאה ה-17 שמתגלה כדמות אחרת לחלוטין. ורופאים שמרימים ידיים מול תעלומה רפואית – שנפתרת בעקבות חלום אחד בליל הילולה.
בשני שיעורים עמוקים ויוצאי דופן, שרטט הגאון הרב אברהם מימון דיוקן נדיר וסוחף של רבנו יוסף חיים מבגדאד – בעל ה"בן איש חי" – מנהיג שהצליח לחבר בין עולמות של מיסטיקה וקבלה לבין הלב הפועם של פשוטי העם.
המופת האישי והנדר שהוליד שליחות
השאלה הראשונה שצפה כמעט תמיד בפני הרב מימון היא ישירה וחדה: מה גורם לרב ממוצא סורי ("אני מִדַּמֶּשֶׂק", הוא נוהג להזכיר בחיוך) להקדיש את חייו להפצת תורתו של מנהיג יהדות עיראק?
התשובה טמונה בהתרחשות אישית ומרגשת. לאחר תקופה ממושכת של קשיים רפואיים מורכבים והפצרות מצד הרופאים להרים ידיים, הגיע יום פטירתו של הבן איש חי (י"ב באלול). הרב נכנס לבית הכנסת, פתח עותק ישן של ספר הדרושים "בן איש חיל", ושקע במשך שבע שעות רצופות בלימוד מעמיק וסוחף בתורתו של החכם הבבלי.
בתום הלימוד הדליק נר, שפך את לבו ונרדם במקומו. בחלומו ראה את הבן איש חי יושב לצידו, מביט בו ומעניק לו הבטחה גלויה לישועה ולזרע של קיימא – בתנאי שיקרא לילד שייוולד על שמו, יערוך מדי שנה סעודת הילולה לכבודו, ויפיץ את תורתו ברבים.
כנגד כל התחזיות הרפואיות, זכה הרב לישועה שלמה וללידת בן בריא. הרופאים נדהמו ממה שהוגדר כחריגה מוחלטת מחוקי הטבע, ומאותו יום הפך הנדר למפעל חיים של הרב בהרבצת תורתו של רבנו יוסף חיים.
הבלש התורני | מי באמת כתב את "תורה לשמה"?
אחת הפרשיות ההיסטוריות המרתקות בעולם התורני נוגעת לספר השו"ת הנודע "תורה לשמה". כשיצא הספר לאור בירושלים בשנת תש"ג, נטען בהקדמתו כי מדובר בכתב יד עתיק משנת תמ"ב (1682), שנכתב בידי חכם עלום בשם רבי יחזקאל כַּחְלִי ונמצא באורח פלא בגניזה.
בניתוח בלשי קפדני, חשף הרב מימון שורה של ראיות שאינן מותירות מקום לספק: "רבי יחזקאל כחלי" מעולם לא היה קיים. מאחורי השם עומד לא אחר מאשר הבן איש חי עצמו.
רמז הגימטריה: שמו של המחבר, "יחזקאל כחלי", עולה בגימטריה למספר 494 – שווה בדיוק לערך השם "יוסף חיים".
הספרים שטרם נולדו: הספר, שמתיימר להיכתב בשנת תמ"ב, מצטט ספרים כמו ה"מגן אברהם" (תנ"ב), שו"ת "הלכות קטנות" (תס"ד), חיבורי קבלה מאוחרים, ואף ספרים שכתבי היד שלהם התגלו מאות שנים מאוחר יותר, דוגמת חידושי הריטב"א והמאירי.
המנהגים הבגדאדיים: התשובות בספר עוסקות במנהגים מקומיים ייחודיים לבגדאד – כמו מנהג האבלים ללבוש שחורים בשבת או סדר ההשכמה לנטילת לולב – ומנוסחות מילה במילה כפי שנכתבו בשו"ת המפורסם של הבן איש חי, "רב פעלים".
ההפניות העצמיות: בספריו השונים מציין הבן איש חי לא פעם: "וכבר הארכתי במקום אחר בתשובה". בדיקה פשוטה מגלה כי המקום היחיד שבו הנושא מופיע בהרחבה הוא בשו"ת "תורה לשמה".
חותמת כתב היד: עיון בכתב היד המקורי השמור בספרייה הלאומית בירושלים חושף מחיקות, תיקונים של סברות הלכתיות וסימוני מחיקה על פסקאות שלמות – פעולות שמאפיינות מחבר שמעבד את יצירתו, ולא מעתיק טכני.
מדוע בחר להסתיר את שמו? הבן איש חי, שחיבר יצירות נוספות בעילום שם, ביקש להשאיר לעולם חיבור שנלמד ונכתב ללא שום מניע של כבוד אישי ותהילה, כמשמעו הפשוט של שמו: תורה שנלמדת "לשמה".
המנגנון הסודי | איך מהפנטים 10,000 איש במשך 4 שעות?
כיצד הצליח מנהיג יחיד, ללא מערכות הגברה, בחום המעיק של עיראק, לרתק עשרת אלפים מאזינים במשך ארבע שעות רצופות?
בהקדמה לספרו "בן איש חיל", חושף הבן איש חי את הנוסחה הפסיכולוגית שלו, ומדמה את הדרשן ל"אשת חיל" במטבח: אם תכין מאכל אחד בלבד, חלק מילדי הבית יישארו רעבים. על כן, כל דרשה נבנתה בתמהיל מדויק: פלפול עמוק לתלמידי החכמים, משלים וסיפורים לפשוטי העם, ומליצות ופיוטים לבעלי הרגש.
הוא התנגד נחרצות לשימוש בטקטיקות הפחדה:
"אינני דורש במסכת גיהינום ולא בכף הקלע, כי הדברים הללו מחלישים את הדור ומייאשים את הציבור."
במקום זאת, הציע חידות תורניות, ביאורים מפתיעים ומשלים מרתקים שהעבירו את תנומת השומעים. מעיין היצירה שלו היה כה שופע, עד שמעולם לא חזר על אותה דרשה, משל או רעיון פעמיים.
בארבע שבתות מיוחדות בשנה – שבת תשובה, שבת זכור, שבת הגדול ושבת כלה – נסגרו כל בתי הכנסת בבגדאד. העיר כולה נהרה אל בית הכנסת הגדול העתיק, "צלאת אל-כבירי". נשים הקדימו לתפוס מקום שעות לפני תחילת השיעור, ואנשים מילאו את הגגות והחצרות. אפילו בשנת תרל"ז, כאשר מגפת דבר היכתה בבגדאד והתושבים ברחו למאהלים מחוץ לעיר, עמד הבן איש חי בשטח הפתוח ומסר את דרשתו כסדרה.
משיא הקבלה ועד שפת האם של נשות בגדאד
גדולתו יוצאת הדופן של הבן איש חי באה לידי ביטוי ביכולתו לנוע בין קצוות. בידו האחת חיבר את "דעת ותבונה" – אחד מחיבורי הקבלה העמוקים והמורכבים ביותר – ובידו השנייה פנה לחלשים ולפשוטים ביותר בקהילה.
בספרו "קאנון אל-ניסא" ("חוקי הנשים"), פנה לנשות בגדאד בשפת הדיבור שלהן (ערבית-יהודית), בחום וברגישות יוצאי דופן: "אחיותיי ובנותיי, נשות עמי החביבות... דעו כי אני אחיכם ואוהבכם". הוא חיבר עבורן וידויים אישיים ותפילות מרגשות, שהוכיחו כי גדלות אמת אינה נמדדת רק ביכולת להרעיד את בית המדרש בסברות עמוקות – אלא ביכולת לרדת אל הלבבות הפשוטים ביותר, ולהאיר להם פנים בגובה העיניים.
מורשתו של רבנו יוסף חיים מצטיירת אפוא לא רק כפרק היסטורי מפואר בתולדות חכמי המזרח, אלא כמגדלור של הנהגה, אהבת ישראל עמוקה וגאונות רב-ממדית שממשיכה להדהד ולהעניק השראה עד ימינו.
