סיפור יוצא דופן שסיפר הגאון הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, והובא בידי הרב יצחק עיני ביום הילולת מרן בעל ה"חפץ חיים", חושף מסר עוצמתי על שמירת הלשון – דרך סיפורו של יהודי שהיה על סף המוות ושב לחיים.
הכול החל כאשר יהודי מבוגר הגיע לבית החולים בעקבות דלקת ריאות. מצבו הלך והידרדר, עד שהגיע למצב קריטי ביותר. בני משפחתו כבר התכוננו לגרוע מכול.
אלא שדווקא אז התחיל החלק המדהים של הסיפור.
"תנו לי עוד הזדמנות"
לאחר שהתעורר, סיפר האיש כי נשמתו הגיעה לבית דין של מעלה.
כשהבין היכן הוא נמצא, החל להתחנן: תנו לי לחזור. עוד לא סיימתי. יש דברים שאני צריך לתקן. תנו לי הזדמנות נוספת.
אלא שהתשובה שקיבל הייתה נחרצת: בעולם הזה ניתנת לאדם האפשרות לבחור, לתקן ולפעול. כשהחיים מסתיימים – זמן העבודה נגמר.
ואז, כשהיה נדמה שהכול הוכרע, נשמע קול:
"אני רוצה ללמד עליו זכות".
שלושים שנה – ואף פעם לא איחר לתפילה
אחד ממתפללי בית הכנסת שלו התייצב לפני בית הדין.
הוא סיפר כי במשך כשלושים שנה התפלל לצד אותו יהודי, ובכל התקופה הארוכה הזאת לא ראה אותו מאחר אפילו פעם אחת לתפילה.
יום אחרי יום, שנה אחרי שנה – הוא הגיע בזמן, התכונן לתפילה והתייחס אליה ברצינות ובכובד ראש.
בית הדין הכיר בגודל הזכות.
אבל היא לא הספיקה כדי להשיב אותו לעולם הזה.
האיש המשיך להתחנן.
ואז הגיע סנגור נוסף.
גם שיעור תורה הוא לא החמיץ
הפעם היה זה רב בית הכנסת שלו, שנפטר זמן קצר קודם לכן.
הרב העיד כי האיש לא הקפיד רק על תפילה. במשך שנים הוא השתתף בקביעות בשיעורי התורה שמסר, הגיע בזמן ולא החסיר.
עוד זכות עצומה הצטרפה לחשבון: שנים של התמדה בתורה לצד עשרות שנים של הקפדה על תפילה.
אבל גם הפעם – ההכרעה לא השתנתה.
ואז ביקש הרב לומר עוד דבר אחד.
פרט אחד על אותו יהודי, שהתברר כמכריע.
העדות ששינתה את הכול
הרב פנה לבית הדין ואמר: בבית הכנסת מתפללים אנשים רבים. במקום שבו נמצאים אנשים, יש גם דעות שונות. וכשיש דעות שונות, עלולים להיווצר ויכוחים, חיכוכים ומחלוקות.
"אבל את האיש הזה", העיד הרב, "מעולם לא שמעתי מדבר לשון הרע".
לא רכילות.
לא גנות על אדם אחר.
לא הצטרפות למחלוקת.
שנים על גבי שנים – והוא שמר על פיו.
וברגע שנאמרה העדות הזאת, הכול השתנה.
הזכות של שמירת הלשון הכריעה את הכף.
הוא חוזר לעולם הזה.
בבית החולים הוא פקח את עיניו
ואז אירע הבלתי צפוי.
האיש ששכב במצב קריטי בבית החולים פקח את עיניו. מצבו החל להשתפר, ובהמשך הוא התאושש.
כאשר שב לאיתנו, סיפר לבני משפחתו את מה שעבר עליו: בית הדין, התחנונים, העדות על התפילות, העדות על שיעורי התורה – והרגע שבו הוזכרה שמירת הלשון וההכרעה השתנתה.
הסיפור הגיע גם לאנשי הצוות הרפואי, שהופתעו מההתאוששות.
אבל כאן מגיעה השאלה הגדולה באמת.
תפילה ותורה לא הספיקו – למה דווקא זה?
שלושים שנה בלי לאחר לתפילה.
שנים של התמדה בשיעורי תורה.
אלה זכויות שכל יהודי מבין את עוצמתן. ובכל זאת, בסיפור הזה, הזכות שהכריעה לבסוף הייתה דווקא דבר שנראה לעיתים הרבה פחות דרמטי:
לא לדבר.
לבלום את המשפט שעומד לצאת.
לא להצטרף לרכילות.
לא לדבר בגנותו של אדם אחר.
לא להיגרר למחלוקת.
וזה בדיוק המסר שמקבל משמעות מיוחדת ביום הילולת מרן רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים", שהקדיש את מפעל חייו להעמדת הלכות שמירת הלשון במרכז תודעתו של עם ישראל.
אותו פה שמתפלל – הוא הפה שמדבר לאחר התפילה. אותו פה שלומד תורה – הוא הפה שפוגש במהלך היום מחלוקת, רכילות וכעס.
והסיפור המטלטל הזה משאיר אחריו מסר פשוט:
לפעמים אנחנו מחפשים זכויות גדולות ורגעים נשגבים.
אבל ייתכן שאחת הזכויות הגדולות ביותר נוצרת דווקא ברגע קטן שאיש אינו רואה – כשיש לנו מה לומר, ואנחנו בוחרים לשתוק.
